קיימברידג'. עוד כמה ימים אני נוסע לקיימברידג'. הוזמנתי לכנס על כתיבה באוניברסיטת קיימברידג'. אני מצטער על השימוש החוזר בקיימברידג', אך מה לעשות ושמה של האוניברסיטה לא מפסיק להדהד במוחי? קיימברידג'. זה מרחק גדול מטירה.
על פי רוב הסיכויים אני הולך לבצע פאדיחה רבתי בקיימברידג'. כשנעניתי להזמנת מארגני הכנס הייתי משוכנע שמדובר בעוד אירוע ספרותי שבו אני עולה על הבמה ומשתמש בכל האנגלית הפוליטית שאני מכיר, אנגלית שלמדתי בעיקר מהראיונות של ד"ר סאיב עריקאת בסי-אן-אן. "סטלמנטס" היא מוטיב חוזר, וכך גם "בומבארדמנט" ו"קלוז'ר". באירועים כגון אלה אני פורש את כל חוכמת החיים שלי בפני הקהל בשתי דקות, ובשביל שלא יגלו שאני מטומטם אני מסביר שמדובר בנושאים מורכבים ולצערי הזמן הקצר העומד לרשותנו אינו מאפשר להרחיב בהם את הדיון.
אחר כך עולה איזה אנגלי, מקריא סיפור או קטע מתוך ספר, לרוב סיפור קומי שאמור להשכיב מצחוק. אלא שמהניסיון שלי הקהל מתקשה לצחוק אחרי נאום א-לה סאיב עריקאת, וכל בדיחה מקבלת משמעות עצובה על הפלסטיניין פיפל. בסוף מוחאים כפיים, ושלוש נשים מבוגרות רוצות לדבר איתי ולהגיד שהן ביקרו בירושלים, עיר יפה, ולאחל שלום בין שני העמים. בנוסף באים שני גברים, שתחילה פונים אלי באנגלית ואחר כך שואלים אם זה בסדר מבחינתי לדבר עברית. אחד מהם אומר שהוא במקור מרמת אפעל ושואל לדעתי על התנהגותם של הח"כים הערבים, השני, שלרוב עזב את כפר תבור לפני 20 שנה, מתנצל על העברית הרצוצה ושואל מה הסיכויים לשלום עם חמאס. אני מחייך ואומר שאין לי מושג, והם חושבים שזו התנשאות או חוסר חשק לנהל ניתוח פוליטי מעמיק על רגל אחת. הם מתנצלים בפני ומגדפים אותי אחר כך.
כך בערך נראה כל כנס ספרותי שהשתתפתי בו עד עכשיו. אבל מתברר שלקיימברידג' זה לא מספיק. לפני שבוע התקשר איזה ג'ורג' מהמחלקה ללימודי מזרח תיכון, ובערבית ספרותית נטולת מבטא שהבנתי אך את חציה שאל מה תהיה הכותרת של "המוחאדרה". "סליחה?" היתה תגובתי, "לא הבנתי, מה אמרת?" -"ענואן אלמוחאדרה", הוא חזר לאט הפעם על המלים "כותרת להרצאה". מה הרצאה, איפה הרצאה, על מה הבן-אלף מנדטים מדבר בכלל? שעה וחצי של הרצאה? באנגלית, בקיימברידג'?
"שם. כן. בטח. להרצאה. בומבארדמנט, חשבתי".
"סליחה? אני חושש שלא הבנתי את הכותרת, האם תואיל לחזור שנית במטותא ממך?"
זהו. הפעם נפלתי חזק. זה לא הולך להיות עוד טיול רווי נקניק ואלכוהול על חשבון האיחוד האירופי. האנגלים האלה רוצים שאני אעבוד. הייתי חייב לפעול מיד. "סליחה", אמרתי לג'ורג' הסקרן, "רק שנייה אחת, אני פשוט רוצה לדייק. כי את ההרצאה כבר הכנתי אבל טרם מצאתי שם", מרחתי אותו ופניתי למדפי הספרים. יש שם בדיוק ארבעה ספרים באנגלית שקיבלתי בדואר ומעולם לא טרחתי אפילו לפתוח. האנגלית שלי טובה אולי בשביל להזמין מונית ולבקש המבורגר אבל לא בשביל לקרוא ספר.
"אני מקווה ששעה וחצי יספיקו, אני מאמין שיהיה בסדר", המשכתי ושלפתי את הספרים באנגלית רק כדי לגלות ששלושה מתוכם הם תרגומים של הספרים שלי ואילו הרביעי הוא ספר מדעי שאיזה מרצה שלח לי פעם כי השם שלי הופיע שם. "אני חושב שהכותרת הכי טובה תהיה", אמרתי לג'ורג' והקראתי לו את הכותרת של הספר, "Language choice and perception among Palestinians and Jews in Isreal". "וואו", אמר ג'ורג' בלי להסתיר את התלהבותו, "זה נשמע נושא שמתאים בול לנושא הכנס שלנו". ברגע האחרון עצרתי עצמי מלשאול מהו לכל הרוחות הנושא של הכנס שלהם. נפרדתי לשלום מג'ורג' ורצתי למלון אנגלי-עברי ששימש אותי בתיכון לבדוק מה זה perception ו-among.
כבר שבוע שלם שכל מה שאני עושה יחד עם אשתי הוא לתרגם ולשנן את הספר. אני לא יודע כמה קלטתי מהכתוב, אבל בסופו של דבר זה עניין של perception. אם בכל זאת אני מבין נכון את ידיעותי החדשות, מצבי בכי רע.
למדתי על חשיבותה של השפה לבניית אומה, להגדרת זהות, לתדלוק לאומיות. למדתי שלא ניתן לנתק את העברית מיהדות, מציונות ומהוכחת בעלות. על הערבית הבנתי שהאחיזה בה היא תגובת מנע תרבותית, לאומית, הערבית כמשמרת זהות, מונעת התבוללות. למדתי שאני לא סתם כותב סיפורים קטנים על החיים אלא שאני נמצא בעיצומו של תהליך שנקרא "ישראליזציה מעוותת" ונידון מראש לכישלון. הבנתי שאני מרים ידיים, מיישר קו, כנוע, בזוי, עבד נרצע שלעולם יהווה סוג של טפיל, סוג של מידפק על דלתות זרים, שאמנם ייפתחו לעתים, אך פתחים אלה יהיו לא יותר מסדק צר לצורך מתן צדקה במקרה הטוב ובעיטה בתחת ברע. הבנתי שלעולם לא אורשה להיכנס, להתקבל ולהיות דייר של קבע בשפה העברית.
"נו", שאלה אשתי, "אתה יודע כבר איך תפתח את ההרצאה?"
"ודאי", עניתי, ובנגיעת אצבע עדינה סידרתי משקפיים דמיוניים על אפי והמשכתי לשרבט על הנייר את הרצאתי האקדמית. "אני אקרע לו את הצורה למנוול ההוא המתקרא סייד קשוע".