אין פלא שעם פרסום החוברת החדשה של שוברים שתיקה, המכילה את עדויותיהם של כשלושים חיילים שהשתתפו ב"מבצע עופרת יצוקה", פצחה בשבוע שעבר מערכת הביטחון במתקפה תקשורתית רבתית שנועדה להשיג אפקט אחד: למנוע את קריאת העדויות. כך, עמלו תועמלני צה"ל להסיט את הדיון מתוכן העדויות עצמן, בהדביקם לשוברים שתיקה את כינוי (הגנאי?) "ארגון זכויות אדם", ובהתעקשם כי מטרת החוברת הינה להשמיץ את מדינת ישראל. עוד נטען, כי העדויות הן אנונימיות ולא מבוססות, ולכן אינן אמינות. למותר לציין, כי זוהי טענה מופרכת, משום שהפרטים המלאים של העדים, כולל פרטים מדויקים על המקומות והמועדים שבהם התרחשו האירועים המתוארים, שמורים במערכת שוברים שתיקה, וכי רוב המעידים לא התפרסמו בשמם מחשש להתנכלויות מצד מערכת הביטחון. את דובר צה"ל, שאולי שכח כי גם עבודה עיתונאית רצינית עושה לעיתים שימוש במקורות שאין מפרסמים אותם בגלוי, ראוי לשים במקומו, ולהזכיר כי בחמשת שנות פעילותו של ארגון שוברים שתיקה לא הופרכה ולו עדות אחת מתוך מאות העדויות שפורסמו.
אין זה מפתיע לראות כי במערכה לניטרול דיון ציבורי על תוכן העדויות לקחו חלק גם עיתונאי הממסד. למעשה, אחד משיאיו של האמבוש התקשורתי נגד שוברים שתיקה נרשם במשדר מהלך האימים של עירית לינור וקובי אריאלי בגלי צה"ל, שהחל בסיפור מילדותו של אריאלי שעסק במכות הרצח שהחטיף חברו מהשכונה לילד אחר, לאחר שהתגלה שזה ריגל לטובת מחנה נגדי של ילדים. אריאלי, שמיד לאחר מכן הבהיר שהוא מדבר על הדו"ח של שוברים שתיקה, ניצל את הבמה כדי להעלות תהייה: כאשר "בוגדים שמאלנים... מלשינים עלינו למחנה האחר...מדוע החזקים שלנו לא מנפחים להם את הצורה ושולחים אותם הבייתה עם צלקות?"
המערכה להסטת הדיון מהעדויות הוא כמובן פשוט הרבה יותר מההתמודדות עם התוכן עצמו: עדותו של החייל המספר כיצד הוא וחבריו ירו עשרות פצצות מרגמה אל עבר שכונות מיושבות בתוך העיר עזה; עדותו של חייל אחר, המתארת כיצד ההפצצות מהאוויר היו חסרות הבחנה וכללו מחיקת שכונות שלמות; הדיווח על הטנקיסטים שירו פצצות זרחן ממרגמה "כי זה מגניב"; או זה המתאר כיצד מפקד הפלוגה שלח את צוותי הדי-ניינים להרוס בתים כדי "שיהיו מבסוטים".
העובדה שב"מבצע עופרת יצוקה" בוצעו פשעי מלחמה הייתה ברורה וידועה גם בזמן אמת לכל מי שלא אטמה את עיניה לנוכח המראות והעדויות שהגיעו מעזה הבוערת. מבחינה אינפורמטיבית, עדויות החיילים מסייעות להשלים את חלקי הפאזל, שבהרכבתו החלו העדויות הפלסטיניות מעזה ותחקירי הארגונים הבינלאומיים. אבל התרומה הייחודית של העדויות נעוצה בהצצה שהן מאפשרות אל האידיאולוגיה של פשעי המלחמה - אל התפיסות שאפשרו מחיקה של שכונות שלמות או ירי מכוון באזרחים, ואל האופנים שבאמצעותם התקפה ברוטלית על אוכלוסיה אזרחית הובנה, הוסברה והוצדקה על ידי החיילים ומפקדיהם.
מהעדויות עולה, כי לכוחות הצבא בשטח היה היתר להפעיל ולהשתמש באש כמעט ללא מגבלה וללא הבחנה: "אם אתה רואה שטח מת מבחינת זווית ראייה של בניין שמסתיר – אז אתה מוריד את הבניין"; "בניין שאתה לא יודע מה יש שם, תירה עליו. אלו היו ההנחיות הכלליות". ההיתר לירות והלפגיז ללא הבחנה ("לפרק", בשפת החיילים) היה כה גורף עד כדי כך שחיילים הרגישו שהם נמצאים בתרגיל אש, שבו צה"ל מציג לראווה את עוצמת ההרס שלו. במילותיו של אחד החיילים: "זה הרגיש מאוד כמו תרגיל מהבחינה הזאת שיש פה פירוטכניקה, יורה לאו לפה, יורה לפה ושם...".; חייל אחר סיפר: "אתה מרגיש כמו ילד אינפנטיל עם זכוכית מגדלת שמתעסק עם הנמלים, שורף אותם".
איך הסבירו החיילים התנהלות כזו? העדויות מראות כי מצד אחד היו גורמים שטרחו לערוך דמוניזציה של הפלסטינים והדגישו את הציפיה 'להביא גופות'. אלו היו אנשי הרבנות הצבאית, שהסתובבו בין החיילים והסבירו להם כי הם נלחמים במלחמת בני אור ובני חושך, אבל יותר מכך היו אלו מפקדי צה"ל. מפקד חטיבה אחד הסביר בתדריך כי מטרת המבצע היא אלפיים מחבלים הרוגים; מפקד חטיבה אחר הביע את שמחתו על כך שבתי החולים בעזה מלאים וכך מתים יותר אנשים; מפקד גדוד הסביר כי "המתורגמן הטוב ביותר לערבית הוא מקלע רימונים"; מפקד פלוגה אמר לחייליו כי מרוב איקסים שיסומנו על הנשק לא יהיה להם מקום, והם יצטרכו להתחיל לסמן איקסים על השרוולים; מפקד פלוגה אחר אמר: אנחנו הולכים לפרק להם את התחת, לאנוס אותם, לזיין אותם".
אין לזלזל באמירות כאלו, שמעידות על ההתלהמות ועל תאוות ההרג ששרתה בקרב דרגי הפיקוד של הצבא, אבל בו בזמן אין גם מה להפריז בחשיבותם כהסבר בלעדי לפשעי המלחמה שבוצעו בעזה. מה שעולה באופן ברור מחוברת העדויות הוא שלא הדמוניזציה של האוכלוסיה הפלסטינית סיפקה את הבסיס להפצצות האכזריות עליה, אלא ההתעלמות מקיומה. באופן ספציפי, ההיתר לירות ולהפציץ ללא רסן הוסבר והוצדק קודם כל דרך תפיסת הצבא את פעולתו כמתרחשת במרחב שהוא, מצד אחד, ריק מאזרחים, ומצד שני מלא במחבלים.
תפיסה זו של המרחב כמרחב 'מופלל' [בהשאלה משפת החיילים שמייחסים את התואר 'מופלל' לבני אדם] עמדה בבסיס הטשטוש שבין לוחמים ולא-לוחמים."לש"ב זה אומר שאדם זה אויב. אין הבדל בין חף מפשע לאויב", מספר אחד החיילים, ולשיטתו של חייל אחר: "כל אדם חשוד והנחת העבודה היא שלא יהיו אזרחים שם. הם יברחו דרומה לעזה. מבחינת הצבא מי שנמצא שם הוא בר מוות". מי שדאג להשריש בחיילים תפיסה כזו היו המפקדים, שהסבירו בתדריכים כי החיילים עומדים להיכנס לשטח שאין בו אוכלוסיה אזרחית. לדברי המפקדים, מכיוון שחיל האוויר פיזר כרוזים שקראו לתושבים לעזוב את בתיהם, אם ימצאו בני אדם בשטח הרי שהם בוודאות מחבלים.
דמיון המרחב העירוני שבתוכו נעו כוחות צה"ל, ואותו הפגיזו והפציצו, כמרחב ריק מאזרחים, בשילוב עם התפיסה שטופחה אף היא ולפיה חיי החיילים שווים יותר מחייהם של 'אזרחי הצד השני' ובשילוב עם תחושת האיום שלובתה דרך שטף של התרעות מודיעיניות על מחבלים שנמצאים בכל מקום, הניחו את התשתית האידיאולוגית להיתר הירי חסר ההבחנה. כך, מותר היה לטנקים לירות פגזים על בתים שחסמו שדה ראייה; כך הופעלה אש ארטילרית לא מדויקת לעבר שכונה שבאחד הבתים בה זיהו 'מחבלים'; כך הוצא גזר דין מוות לכל אדם שזוהה עומד על גג או בפתח חלון (אם השטח ריק מאזרחים, הרי שמי שעומד על הגג הוא בהכרח מחבל מתצפת) או למי שחטא בכך שהלך ברחוב בלילה ("תנועה בלילה בשטח – דינה אחד הוא"); כך נמחקה בהפצצה אווירית שכונה שלמה לאחר שמאחד הבתים שבה ירו רקטת רסאם, וכך נרצחה אישה שהתקרבה יתר על המידה לבית שבו שהו חיילים, או זקן שאחז בידו פנס מהבהב.
עדויות החיילים מלמדות, כי דמיון המרחב כריק מאזרחים לא התערער באופן משמעותי גם כאשר נתקלו כוחות הצבא במשפחות פלסטיניות. במקרה מסוים, אמנם, יחידה צבאית אחת הפסיקה "להיכנס ברטוב" לסריקות בבתים, לאחר שקשיש פלסטיני ששהה בבית נהרג, אולם ככלל, עד סיום המבצע נמשך הירי המסיבי וחסר ההבחנה לעבר "נקודות חשודות", כמו גם ההפצצות וההפגזות המסיביות של שטחים מיושבים. למרות שהחוברת מכילה עדויות של חיילים מיחידות השדה, אין סיבה להניח שהקבלני ההרג המסיבי, הטייסים ומפעילי המזל"טים למיניהם, החזיקו בתפיסה שונה. אם החיילים שעל הקרקע האמינו שהם פועלים בתוך חמאסטן, המלאה במחבלים וריקה מ'חפים מפשע', הרי שמהאוויר או דרך צג המחשב הדברים נראים תמיד סטריליים אפילו יותר.
עדויות החיילים מ"עופרת יצוקה" מהוות אם כן נורת אזהרה נוספת, שמראה באיזו קלות יכול צה"ל של 2009 לבצע פשעי מלחמה. יותר מכך הן מראות כיצד ובאיזו יעילות פועלת האידיאולוגיה שמאפשרת להסביר ולהצדיק פשעים כאלו. אחד החיילים בחוברת אומר: "הרושם שלי לגבי הוראות פתיחה באש, לפחות ברמתנו, זה שלא היו דברים ברורים. לא היו קווים אדומים ברורים". אבל, כפי שמעיד חייל אחר, קווים אדומים היו ועוד איך: "אחד הדברים שהיו בנוהל הם קווים אדומים, זה אומר שמי שחוצה את הקו הזה, יורים בו בלי לחשוב פעמים".