לאחרונה, בעת עיסוקי בפרסום מדגם של חוזי מכירה ורכישה שומרונים השמורים בספרייה הלאומית של רוסיה בסנט פטרסבורג, נתקלתי בכמה מונחים משפטיים מעורפלים כגון דַרַך, תַבִעָה. הניסיון להבין אותם כראוי הוביל אותי לאיתור ספר חיוני העוסק בחוזים והוא זמין באינטרנט: אכְרָם חַסַן אלְ-עִלְבי, היהודים בדמשק בתקופה העותומאנית לאור רישומים של בתי הדין האסלאמיים במרכז של מסמכים היסטוריים בדמשק, 991 -1331 להגירה, 1583–1909 לספירה. דמשק: פירסומים של המועצה הכללית הסוּרית של הספר, משרד התרבות, 2011, 344 עמ‘ (בערבית).
מאתיים ושבעים חוזים כלולים בספר זה, חלק הארי מהם נוגע ליהודים הרבניים. בנוסף, הקראים מעורבים במקרים רבים, ואילו חוזים ספורים משתייכים לנוצרים. חוזה אחד בלבד הוא שומרוני משנת 1584, כלומר רק שני חוזים יהודיים קדומים ממנו בשנה אחת. חוזה שומרוני זה עוסק במכירה ורכישה של בוסתן עצי פרי בין שנו שומרונים. הוא החוזה הקדום ביותר הידוע לנו כיום, שהרי החוזה הקדום ביותר באוסף המפורסם של החכם והמנהיג הקראי אברהם פירקוביץ (Abraham Firkovitch ,1786-1874) של כתבי-יד שומרוניים השמורים בספרייה הנ‘‘ל הוא משנת 1639. המחבר בחר את המדגם הזה של חוזים מתוך עשרות אלפי חוזים ומסמכים השמורים בדמשק. אל–עלבי מצהיר בהקדמה כי הוא פירסם את החוזים כפי שהם באשר לתוכן, אולם עיבד וקיצר עד לרבע לפעמים במה שכרוך בניסוח ולדאבוננו אין המעיין בחיבור יודע בדיוק מה הושמט והיכן. המחבר הוסיף כותרת לכל מסמך על פי תוכנו וציין בסופו את מספרו. כן מודה המחבר כי לעיתים קרובות לא עלה בידו לפענח את שמות היהודים בשל הכתב המרושל ונבצר ממנו להיוועץ בבקיאים בנידון. בסוף הספר צירף אל–עלבי תצלומים של כחמשים חוזים. שבעה בתי משפט שרעיים פעלו בדמשק בהרכב של ארבעה שופטים המייצגים את ארבע האסכולות האסלמיות, חנבלי, מאלכי, שאפעי וחנפי. לכל אזרח היתה זכות בחירה לגבי בתי המשפט האמורים. אחת ממטרות פירסום הספר בימים אלה, כפי שמציין המחבר בהקדמה, היא להציג תיאור טבעי למצב יהודי דמשק בתקופה העותומאנית והשוואת תיאור זה עם מה שהיהודים עושים כיום לערבים, ‘‘לאחר שסמכו על עצמם והייתה להם מדינה שכוחות הרשע בכל רחבי תבל תומכים בה בסתר ובגלוי’’ (עמ‘ 8).
היהודים התגוררו בדרום מזרח דמשק בתוך החומה ואילו הקראים חיו מזרחית משכונת היהודית והשומרונים מסביב לגשר תוּרא בסביבות ג‘ובר הצפונית במרחק של כשלושה קילומטרים ממרכז דמשק. שמות משפחה יהודיים רבים מוזכרים בספר לעיתים בתוספת התוארים ’יהודי’ או ‘אל–מוסאוי’ כגון: אבו–אלעאפיה, אדלבי, ארזי, אנג‘ילו, בצל, בן–חיים, בן–חלפון, בן–דרעי, בן–צדקה, אל–חאיך, חדאד, אל–חרירי, חסון, חלפון, דויך, רומאנו, שׂשׂון, סרוּר, סעדיה, שאמי, שחאדה, שויכה, פארחי, לאלו, לינאדו (!), מתלון, מימון, נקאש, הררי. בשנת 1840 חלוקת האוכלוסין של גברים בדמשק היתה: 22,174 מוסלמים, 3046 נוצרים ו 1132 יהודים. בשנת 2004 הגיע מספר יהודי דמשק לפי דו‘‘ח ראש העדה היהודית שם, ח‘צ‘ר שחאדה כבאריתי לכדי 5,000, החיים לעיתים במולדתם בסוריה ולעיתים בגולה (עמ‘ 12). כבאריתי מוסיף ומציין כי מספר בתי הכנסת בסוריה מגיע ל 14 והקדום והיפה ביותר הוא אל–ח‘צ‘ר בג‘ובַר, 11 בדמשק , 2 בחלב ואחד בקאמשלי.
מגוון רחב של נושאים ומחלוקות נדון והוכרע בחוזים אלה הנושאים כותרות כגון: היהודי, המוסלמי והפרְדה האדומה (הקדום ביותר, 1583); הטלת מיסים על נוצרים ויהודים; דחיית תביעת יהודי שהתאסלם; פרשת ירושה; נעילת שערי שכונת היהודים; נזיפה ביהודי; גבר חשוד; גירוש יהודי אווילי; יהודים שפשטו את הרגל; מאזני מנוף בשכונת היהודים; רכישה של דירה בצפת; החלפן היהודי ואנשי המצפון; הירושה של בני החכם יוסף אבו אלעאפיה; עזבון האדון משה פארחי ובתו אסתר; יהודי גרמני; קבוצה של משפחות יהודיות בדמשק.
לפנינו אוצר בלום של מידע מגוון לגבי חיי היהודים ומיעוטים אחרים והיחס ביניהם לבין הרוב הערבי מוסלמי בדמשק במשך למעלה משלוש מאות שנים.
בהתחשב בתפקיד המרכזי של דמשק בהיסטוריה של השומרונים, מדהים אפוא להיווכח שלא נחשפו חוזים שומרוניים אחרים. אני סבור שכתבי-יד ומסמכים שומרוניים אחרים עדיין חבויים הן בספריות ציבוריות והן בספריות פרטיות בסוריה. חוקרים צריכים לחפש חומר כזה בכל הזדמנות אפשרית. רבי יצחק נפחא אמר: ‘‘אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין’’. חיפושי האישי אחר כתבי-יד שומרוניים בירושלים העתיקה, לפני מספר שנים, עדיין טרי בזכרוני. תחילה שלושה כתבי-יד כאלה היו ידועים, אך עבודת ‘הבילוש’ הובילה לגילוים ואיתורם של שלושה עשר כתבי-יד נוספים.