מסיבות היסטוריות ופוליטיות שונות, בערים הערביות אין מיפוי מדויק ואין גם כתובת לאזרחים. המדינה לא נרתמת להעלות אותם על המפה, וזכות האזרחים לשרותים נפגעת. בבחירות לרשויות המקומיות, העדר הכתובת מעודד הצבעה חמולתית ופוגע בדמוקרטיה ובחופש ההצבעה. הבחירות לרשויות המקומיות כבר בפתח. בישובים הערביים בישראל, השטח רוחש פעילות מזה כמה חודשים והמתח הולך ועולה לקראת הישורת האחרונה (אוקטובר 2013). ידוע הוא, שברוב הישובים הערביים ההצבעה בעיקרה "חמולתית". המועמדים זוכים לתמיכת בני החמולה "שלהם", לעיתים קרובות, ללא קשר ליכולותיהם המקצועיות. אחד הגורמים המקדמים את דפוס ההצבעה החמולתי, הוא היעדר כתובת מדויקת לכל תושב בישובים הערביים.
לקראת הבחירות מקבל כל אזרח בעל זכות הצבעה במדינה הודעה, בה הוא מופנה לקלפי, הקרובה למקום מגוריו. בישובים היהודיים השיטה אכן עובדת, אך בישובים הערביים, בהם אין לתושבים כתובת, הכוללת שם רחוב ומספר בית, הם מקבלים הפניה לקלפי על פי שם משפחתם, ללא קשר לקרבתם הגיאוגרפית למקום הקלפי. למה הדבר מביא? לחיזוק מעמדו של מועמד חמולתי. שכן, אף תושב בר דעת, לא יעז להצביע למתחרה, בשל החשש שאפשר יהיה לזהותו בקלות. מצב זה יוצר לחץ חברתי ורגשי על המצביעים, שחלקם היה רוצה לצאת מסבך החמולות, ולהצביע למועמד שבאמת יכול לקדם את ישובו על פי שיקול דעתו החופשי בלבד.
מצב זה של היעדר כתובת, אינו פוגע רק בזכות הדמוקרטית להצבעה חופשית, אלא גם בזכויות הפרט לקבלת שירות או עזרה. כתובת של אדם אינה פריבילגיה, אלא צורך ממשי, יומיומי שנועד לצרכי הפרט, לשמירה על זכויותיו וחובותיו. אמבולנס שצריך להגיע בדחיפות לעזור לחולה בישוב ערבי, מתעכב ללא צורך, אנשי שירות, האמורים לתקן מוצרים שונים בבתי האזרחים, מבזבזים זמן רב, עד הגיעם לבית הלקוח. מכתבים לא מגיעים ליעדם ומשלוחים נשלחים חזרה לשולח. עם כניסת מערכות הניווט החדשות לשימוש נפוץ, הפכו רוב הישובים הערביים לאזורים "שקופים" ומודרים עוד יותר לשאר תושבי מדינת ישראל.
החוסר בכתובות בישובים הערבים נובע מכמה גורמים, חלקם קשורים להתפתחות האורבנית של הישובים והפיכתם מכפר קטן, עם רחוב או שניים בו כולם הכירו את כולם לערים גדולות, בעלות רחובות רבים. כפרים-ערים אלה התפתחו באופן ספונטני ולא מסודר, לרוב, על פי מבנה ה"חמולה" והבעלות על הקרקעות. תושבי המקום ידעו בדיוק היכן גרה כל חמולה ומשפחה, וכיון שרוב הפעילות החברתית והכלכלית הייתה בתוך הישוב, לא הורגש הצורך ב"כתובת" מודרנית, שכוללת שם רחוב ומספר בית.
לרוב הרשויות המקומיות הערביות, מצב זה של הצבעה "חמולתית" היה נוח ולכן לא עשו מאמץ לשנותו. רשויות מקומיות בישובים ערביים, שניסו בכל זאת לקדם את נושא השילוט ברחובות, נתקלו בחששות ובויכוחים פנימיים בין התושבים על שמות הרחובות העתידיים, דבר שגרם, לעיתים, למתן שמות מספריים (רחוב אחד, שניים וכד' –לדוגמא נצרת) ובדרך כלל, הויכוחים הביאו לירידת הנושא מסדר היום הציבורי המקומי.
בנוסף לסיבות הללו, אפשר להוסיף את הקשיים הכלכליים בהן נתונות רוב הרשויות הערביות, קשיים ששמים את הנושא בתחתית סדר העדיפויות המקומי, למרות שהמיפוי יכול לטייב ולייעל מאוד את עבודת הרשות המקומית. כיום, ניהול עיר מודרנית נעשה בעזרת מערכות גיאוגרפיות ממוחשבות (GIS), מערכות שעוזרות לאנשי המקצוע בעירייה לנהל את תשתיות העיר בצורה יעילה, מהירה וממוקדת. מערכות אלה, המחייבות מיפוי מדויק של הרחובות והבתים נמצאות בשימוש מוגבל מאוד ברשויות המקומיות הערביות. מדינת ישראל משאירה את הטיפול במיפוי בידי הרשות הערבית המקומית, ואינה יוזמת ו/או מממנת את הנושא - למרות הפגיעה המתמשכת בדמוקרטיה ובתושבים.
בחודשים האחרונים, יצא לביצוע פרויקט השילוט בעיר סח'נין, שנעשה ביוזמת עמותת "שכנים-לפיתוח משותף בגליל", שלקחה על עצמה להוביל את המיפוי והשילוט, כמהלך מחולל שינוי בישובים ג'דידה-מכר וסח'נין. ליוזמה חבר ארגון "אמון הציבור" ואת הביצוע מימנו קרן "גולדמן" ומשרד הבינוי והשיכון. הפרויקט, שנעשה בשיתוף פעולה אינטנסיבי עם מחלקת ההנדסה של עיריית סח'נין, כלל מספר מהלכים פיסיים, בצד מהלכים חברתיים. הצד הפיסי כלל מיפוי של כל הישוב בעזרת תוכנות GIS, מערכת שניתנה אחר-כך לשימוש העיריה. הצד החברתי כלל התייעצות עם הציבור לגבי שמות הרחובות. חלק מהפעילות נעשה על ידי רכזים מקומיים, ששאלו את התושבים והתייעצו בהם, וחלק נעשה בועדה ציבורית מיוחדת שהוקמה בעירייה לצורך העניין.
בימים אלה, עולה סח'נין על המפה! בישוב מותקנים שלטים מאירי עיניים ודקורטיביים, הנושאים את שמות הרחובות בערבית ובעברית. בנוסף, קיבל כל תושב שלט מעוצב, עם מספר הבית אותו הוא תולה על חזית ביתו.
למרות השינוי, נראה שמשרדי הממשלה עדיין לא הפנימו אותו. עם הגיעי באחד הימים לסוכנות הדואר בסח'נין הסתבר לי, שבסח'נין אין חלוקת דואר לבתים, כיון שאין כתובות לאנשים. האזרחים והעסקים בעיר משלמים על השכרת תאי דואר, בעוד בישובים אחרים, הדוור מגיע עד לבית התושב ומביא את המכתבים ישירות לבית או לעסק, ללא כל תשלום נוסף. בעדכני את מנהל הסניף בשינוי שחל בסח'נין והכנסת הכתובות, הוא התחמק מתשובה וטען שאלה הנהלים ..... ועוד טען, שיש ישובים שבהם קיים שירות עד בית הלקוח ללא תמורה ואחרים, דוגמת סח'נין, שעל פי הנהלים (של רשות הדואר) צריכים לשלם..
השאלה הנשאלת כעת, האם כבר בבחירות הקרובות לרשויות המקומיות יעשה משרד הפנים שימוש בכתובות החדשות ויזמן את התושבים להצביע על פי קרבתם למקום הקלפי, או ימשיך להשתמש במבנה החמולתי כקוד הצבעה?! האם משרד הפנים, בשונה מרשות הדואר, יבין שמשמעות השינוי במיקום הקלפי ושבירת המסגרת החמולתית, הינו חלק מהפתרון העתידי לניהול טוב יותר של הישוב הערבי, או יסתתר מאחורי נהלים וביורוקרטיה?
ס'חנין וג'דידה-מכר הפכו להיות מודל לקידום השילוט בישובים הערבים, ובאמצעותו לפיתוח הכלכלה בישובים אלה, ושיפור הנגישות וזכויות האזרחים הערביים, אך ישובים ערביים רבים עדיין אינם על המפה, ואין מי שיקדם את השילוט גם בהם. ממשלת ישראל צריכה ויכולה, בתקציב קטן (יחסית), לעשות עוד צעד בקידום זכויות התושבים הערבים במדינה ולהעלות אותם על המפה, תרתי משמע, בעידוד מקצועי ותקציבי.