מרזוק אלחלבי* את גל החקיקה האנטי ערבי, המתגלגל מזה שנתיים ויותר הייתי מגדיר כך: נסיגה מדמוקרטיה יחסית ליהדות מוחלטת. מקורות גל זה נטועים עמוק בפילוסופיה השלטונית של חברת מהגרים השואפת לנכס לעצמה כל משאב לרבות ריבון, שלטון, חוק ומרחב. אלא, שהתפתחויות השנים האחרונות יצרו תנאים חדשים שעוררו גל זה של חקיקה ממוקדת זהות יהודית. סבורני כי התחושה הכללית בציבוריות היהודית הינה של איבוד שליטה במרחב ובזמן תוך כדי התגברות האיומים החיצוניים והפנימיים, האובייקטיביים והמדומים. תחושות אלו העצימו את ההתכנסות למבצר הזהות היהודית כפיצוי על מה שנתפס כירידה מנכסים אסטרטגיים לרבות כוח ההרתעה. אם כן, החקיקה הממוקדת זהות יהודית צופה פני עתיד. מבטאת שאיפה לקבוע מחדש את אופי המדינה לכשייקבעו גבולותיה, ומהווה אמרה בוטה לעומת המיעוט הערבי בתוך גבולות אלו. החקיקה מטילה מגבלות נוספים על אלה הקיימים בדרכו של המיעוט הערבי בישראל, למימוש עצמי במסגרת המדינית והאזרחות הישראלית כשווה ושותף. סוג של מהפכה אנטי אזרחית המכוונת לחסום את האפשרות להתפתחותה של חברה אזרחית בישראל, חברה כזו הכוללת את הערבים ולא מדירה אותם. הצעתי היא לראות את החקיקה המגבילה חירויות, ואת גל הגזענות המתגלגל כהתפתחות אנטי אזרחית, השואפת לצמצם את המרחב הדמוקרטי הסובל בלאו הכי מאי אלו כתמים ומוגבלויות. עוד ניסיון להשליט את האידיאולוגיה המתריסה במקום המדינה העשויה לפשר. ובמצב בו הזהות היא הפוליטיקה, גם אותם כשלים ומחשכים של הבניית הזהות נתפסים כיתרונות ואף מקור לגאווה בעיני יחידים וקבוצות. וכאן, המקום לומר באופן הלא משתמע לשני פנים: כך הם פני הדברים גם כאשר אני מביט בצד הערבי של הבניית הזהות. ומכאן, ההזנה ההדדית של תהליכים המשמרים קונפליקט, עוינות, וחוסר אימון במקרה הטוב. ולכן, ישכיל המיעוט הערבי אם יימנע מהסתגרות במבצר זהותו, כי סבורני שהוא מצווה להציע אלטרנטיבה ולא להסתפק בתחושת הצדק של הקורבן. כשארגוני חברה אזרחית משותפים של יהודים וערבים, נקלעו למשבר עמוק לאחר אירועי אוקטובר 2000 עד כדי קריסתו של מוסד הדו-קיום, קמו להם ארגונים חדשים. ארגונים אלה ביטאו בהקמתן, בטקסטים שיצרו ובשיחם, הבנה מתקדמת יותר לחיים המשותפים בין בני שני העמים במדינה. הבנה זו של המשותף בוטאה גם במסמכי החזון שאינטלקטואלים ופעילים ערבים יצרו. ניתן לקבוע, על אף השם הרע שהמנהיגות הפוליטית במדינה יצרה למסמכים אלה, שהם מהווים צעד נועז וכן מצד המיעוט הערבי היליד לכונן פשרה היסטורית עם הרוב היהודי המהגר. נכון, שאין בכוחה של פשרה זו ליישב את הסכסוך הישראלי ערבי בכללותו, אלא שהיא יכולה להיות אבן שואבת המסיבה את גלגלי ההיסטוריה. הדבר, אמור להתברר כסיכוי משמעותי לאור הנחתי שמיעוט זה יזכה לעדנה ולמעמד מרכזי ביחסי ישראל והמרחב בשנים הבאות. לאור הנ"ל המענה לגל החקיקה והגזענות העכשווי טמון בפיתוחו של המשותף על בסיס הצטברות הניסיון רב השנים של שיתופים רעיוניים וארגוניים, כאן ובעולם. בהקשר זה, סבורני ששיתופים אלו יצליחו לחולל שינוי משמעותי אם יתקיימו על בסיס של ערכים משותפים ולא רק על אינטרסים, על פתיחות ומוכנות לעיין ברעיונות חדשים אודות מבנים פוליטיים ומדיניים אפשריים שיארגנו מחדש את היחסים בין שני העמים, את הפוליטיקה, את חלוקת המשאבים לרבות הפוליטיים, את הזכויות לרבות ההגדרה העצמית, במרחב שבין הים לנהר. וכאן, המקום ליצור את הטקסט המכונן המשותף האמור לארגן את החיים המשותפים על בסיס ערכי נאורות המאתגרת את הלאומיות המצויה על תוצריה ודפוסיה המשעתקים את המבוי הסתום.
• סופר, משפטן, יועץ אסטרטגי לארגוני חברה אזרחית.