ד"ר אליאס זיידאן פורסם באתר "העוקץ" – 31.08.2009
קיבלתי הזמנה ל"פורום חיפה לחינוך" שיתקיים ביום 7.9.2009 שכותרתו "מי שמך? סמכות במבחן". הוזמנתי ע"י "ראש מערכת החינוך והתרבות" בעיריית חיפה, ובסוף מכתבה היא הדגישה "אשמח לראותך כאורח/ת אישי/ת שלי בפורום". אמרתי לעצמי "אורח אישי", וואללה כבוד גדול. בתור הורה, יועץ ארגוני ומרצה באוניברסיטה בתחומי מנהיגות ושינוי ארגוני, שוב אמרתי לעצמי, "הנושא מאוד מעניין ואקטואלי". מייד פתחתי את ההזמנה ושמתי לב שהאירוע מתקיים במעמד ראש עיריית חיפה, שר החינוך והתרבות, משרד החינוך, הסתדרות המורים וארגון המורים. מעמד מאוד מכובד ומצביע על חשיבות הנושא. עד כאן, הכול טוב ויפה!
כשקראתי את רשימת המברכים, המשתתפים בפאנל והמרצים באותו פורום, שמתי לב שהרשימה כוללת ספרדים ואשכנזים, גברים ונשים, חיפאים ולא חיפאים. המשותף לכל אלה היותם יהודים. ומי לא הופיע שם? ערבים, נשים כגברים, פשוט אף ערבי לא מופיע שם! שמתי לב גם שאין בהזמנה ובתוכנית המצורפת שום מילה בערבית, אפילו לא בלוגו של עיריית חיפה. המעניין הוא שבהזמנה מופיעה כותרת גדולה "חינוך. הדרך החיפאית". שאלות רבות עלו בראשי: האם בדרך החיפאית בחינוך אין מקום לערבים כמברכים, פאנלסטים ומרצים? אין ערבים מספיק מכובדים שיכולים לברך? אין אף ערבי שיכול להתייחס מקצועית לנושא סמכות בחינוך? האם ערבי יכול להיות רק אורח/צופה/לומד? ואם לא רוצים שערבים ידברו אז למה, לכל הפחות, לא להכניס את השם של עיריית חיפה בערבית ליד הלוגו שלה (השם מופיע בשפה הערבית כשראש העירייה פונה אליי כל שנה בבקשה לשלם את הארנונה העירונית!)? לא מכבר יזמו עיריית חיפה, משרד החינוך ויוזמות קרן אברהם פרויקט "השפה כגשר תרבותי" בו לימדו תלמידים יהודים את השפה הערבית. מה אנחנו לא צריכים גשרים תרבותיים עוד יותר?
חלקכם אולי מופתע מהעובדה שלא משתפים אף ערבי בפורום החיפאי, הרי כשחושבים על חיפה להרבה אנשים עולות בראש קונוטאציות כמו "דו-קיום יהודי-ערבי" ו"החג של החגים", שלא לדבר על "חיפה האדומה". אישית וכתושב חיפה לא הופתעתי ממה שראיתי וקראתי בהזמנה, אבל הדבר אכן הציק לי מאוד.
אל מול התמונה שראיתי בתוכנית הפורום יכולתי להסתפק באמירה "גזענות". עם זאת אמרתי לעצמי "יא אליאס בו תבדוק את העניין קצת יותר לעומק". וזה מה שהתחלתי לעשות. לקחתי את תוכנית הפורום ובדקתי מי ידבר ובאיזה חלק בו. בחלק של הברכות וההרצאה הראשונה מופיעים שבעה אנשים. כששאלתי את עצמי מה משותף ביניהם, מעבר להיותם יהודים, מצאתי שכל אחד מהם הוא הדמות הבכירה ביותר בארגונו או בתת ארגונו. אכן, הרי "ראש עיריית חיפה" הוא יהודי, כך גם "שר החינוך", "מנהל מחוז חיפה במשרד החינוך", "מחזיק תיק החינוך בעיריית חיפה", "ראש מערכת החינוך והתרבות בעיר", "מזכ"ל הסתדרות המורים" ו"יו"ר ארגון המורים העל יסודיים". על כן ההחלטה לשתף אנשים אלה, שבדרך המקרה הם יהודים, נשמעת, לכאורה, הגיונית. הרי בברכות משתפים את בעלי התפקידים הבכירים ביותר מכל ארגון. ומה לעשות אם אין ערבים שממלאים תפקידים כאלה בארגונים אשר הוזמנו להשתתף בכנס?! האם זו אשמת המארגנים?! ולמה ערבים, כמו כותב שורות אלה, תמיד עושים מזה עניין?! הם כנראה אוהבים לקלקל שמחות! מכיוון שערבים אינם ממלאים תפקידים אלה ולא יעשו זאת (רוב הסיכויים) בעתיד הנראה לעין, הם צריכים להמתין בסבלנות! מה אנחנו חיים בארצות הברית של אמריקה?! ערבים צריכים לזכור שאנחנו חיים בישראל.
כשעברתי לחלק השני של הפורום שבו מתקיים פאנל והרצאה שאמורים לעסוק בנושא סמכות ועוצמה פנימית, הפך האתגר בחיפוש סיבות לאי הכללת ערבים לקצת יותר קשה. אני מכיר ערביות וערבים רבים, תושבי חיפה ומחוצה לה, שיכולים להשתתף ולהעשיר את הדיון ואת המשתתפים (יהודים כערבים) מהניסיון והידע שלהן/ם בנושאים שיידונו. ובכל זאת שאלתי את עצמי מה המשותף לכל האנשים שידברו בחלק השני, מעבר להיותם יהודים. מייד שמתי לב שמעבר לתארים "מר" ו"גב' " שמופיעים בחלק הברכות, כאן מופיעים תארים נוספים כמו "נצ"מ" ו"אלוף", ומהר מאוד זה התחבר לי לחזון של שר החינוך, ששם את נושא השירות הצבאי כבעל חשיבות עליונה במערכת החינוך. וכשחזרתי על רשימת נשות ואנשי המקצוע הערביים שחשבתי שיכולים לתרום לפורום, גיליתי, שכולם לא שירתו בצבא. ולמה לתת לאנשים אלה במה?!
לעניות דעתי, התמונה של אי שיתוף ערבים בפורום שהוצג לעיל איננה מקרה חד פעמי אלא סימפטום. הדרת ערבים מפורומים וכנסים היא חלק מתהליך שהולך ומתעצם של הדרתם של ערבים בישראל. מדאיג אותי במיוחד שתופעה זו קוראת בערים מעורבות כמו תל-אביב-יפו וחיפה, ו(בעיקר?!) בקרב ארגונים שמטיפים לערכים ועקרונות נשגבים כמו "כבוד האדם", "צדק חברתי", "חופש", "דמוקרטיה", "הומניזם", "פלורליזם" ו"רב תרבותיות". במשך השנים האחרונות הוזמנתי (כאורח כמובן) למספר פורומים וכנסים (באקדמיה ומחוצה לה) בהם לא היה אף דובר ערבי, ולא בגלל שערבים אינם יכולים לתרום לכנסים אלה. לפני פחות משנה הוזמנתי ע"י "המועצה להתנדבות בחיפה" לכנס שכותרתו "השפעת ארגוני החברה האזרחית על המרקם החברתי בחיפה". טבעי הדבר לחשוב שערבים הם חלק מהמרקם החברתי בעיר, ועל כן, יהיו שותפים בכנס. לא נכון! מתוך 13 חברי וועדת ההיגוי ושמונת הדוברים באותו כנס היו אפס (0) ערבים. קשה להאמין?!
לאיזה מצב אבסורדי הגענו, לערבי אסור לברך בכנסים כי הוא לא מספיק "בכיר" ואסור לו להשתתף כאיש מקצוע בגלל שלא שירת בצבא! לדעתי מצב זה הוא בבחינת "נַכְּסַה" (אסון קטן עד בינוני), לא רק לערבים אלא גם ליהודים ולערכים החינוכיים האוניברסאליים. אם לא נעצור את ה" נַכְּסַה" הזו המצב יתדרדר ונגיע יום אחד ל"נַכְּבַּה" חינוכית אמיתית בישראל. באותה נַכְּבַּה חינוכית אני יכול לחשוב על מצב שבו מישהו כמוני, ערבי פלסטיני שלא שירת בצבא, לא יוזמן אפילו כאורח (לא אישי ולא בטיח') לכינוסים מעין אלה. או אולי אוזמן ויכריחו אותי לשבת באחת הפינות האחוריות של האולם המוקצות ל"אנשים שלא שירתו בצבא". אני יכול להמשיך עם תסריטים יותר גרועים אם אשלב בין חזונו של שר החינוך וחזונו של שותפו לאותה ממשלה השר לברמן.
ערבים לבד אינם יכולים למנוע את התדרדרות המצב. אני רואה, למשל, תפקיד חשוב לאנשי החינוך שהוזמנו לפורום הדרך החיפאית בחינוך לנקוט עמדה. כאן "סמכות" לא תספיק להם, הם צריכים להפגין "מנהיגות" עם כל מה שמשתמע מן המילה. מנהיגות בהקשר זה משמעותה לשחות נגד הזרם ו"הסמכות" של מארגני הכנס שבחרו לא לשתף ערבים. כשכתבתי בעבר למארגנים של כנסים בהם לא שותפו ערבים קיבלתי תגובות שונות. חלק, למשל, לא הגיבו בכלל והפסיקו לשלוח אלי הזמנות לאירועים השונים, אחרים "ירדו עלי", וחלק אחר טענו שלא היו מודעים לעובדה שהם לא שיתפו ערבים בכנס (אחת המארגנות אף הודתה לי על ההתרעה!). קשה לי מאוד לקבל את הטענה ש"לא שמנו לב שאין ערבים בין דוברי הפורום..." ממארגני פורום חיפה לחינוך ומחלק גדול מהמשתתפים בו. העובדה שכנס זה מתקיים בימים טרופים אלה ובחיפה צריכה להקשות עליהם להעלות טיעון כזה. יתרה מכך, אחד המשתתפים בפורום, פרופ' נמרוד אלוני, קיבל בכתב את ביקורתי הישירה עליו כיו"ר הכנס לחינוך מתקדם "משיבים את הרוח והתרבות לחינוך", אשר התקיים בשנת 2007. גם בכנס ההוא היו אפס ערבים מתוך רשימה של כ- 40 משתתפים בחלקיו השונים של הכנס. נכון שלא קיבלתי בזמנו תגובה מפרופ' אלוני, אבל אני חושב שזה הגיוני לצפות ממישהו בעל שיעור קומה כמוהו, ליזום מהלך, יחד עם אחרים, במקרה של פורום חיפה שאמור להתקיים בעוד כמה ימים. מנהיגות צריכה לקחת סיכון.
לדעתי רק אם תצא קריאה מקרב אנשים שאמורים לדבר בפורום חיפה לחינוך, מוזמנים אחרים (יהודים וערבים), עובדי מערכת החינוך בעיר ובאזור, נציגי ציבור והציבור בכלל נוכל לשנות את המצב. הקריאה יכולה להיות פשוטה "אנחנו נשתתף בפורום חיפה לחינוך רק אם ישותפו ערבים (הראויים מבחינה מקצועית) בכנס". שינוי תמיד מתחיל בקטן, אבל הקטן הזה יכול לצמוח לממדים ענקיים, אם נגלה "מנהיגות".