פאדי שביטה
חוקים אלה הם לא אסון לדמוקרטיה מהסיבה הפשוטה שבישראל קיימת ותמיד התקיימה דמוקרטיה אתנית במהדורה מוגבלת. קיימת זכות לבחור לכל האזרחים במדינת היהודית, אך קיימים במקביל מנגנוני שליטה אנטי דמוקרטיים בעליל. דמוקרטיה אינה נמדדת ביכולתי כפלסטיני אזרח ישראל לפרסם מאמר כזה בעיתון ישראלי עברי, וברמה מסויימת של חופש ביטוי במסגרת חשיבות השמירה על הדמוקרטיה.
מדינת מהגרים מתישבים שהפקיעה מליוני דונמים בכוח מתושבי הארץ הפלסטינים שחלקם היום אזרחיה ורובם נזרקו מעבר לגבול, שולטת היום ב 93% מהאדמה, ומינהל מקרקעי ישראל של המדינה מקצה ליהודים בלבד, על בסיס אתני. אני יכול לכתוב מאמר על זה, אבל לא יכול לקבל את האדמה של משפחתי שנמצאת 3 ק"מ מטירה שבה נולדתי וגדלתי. אדמה שלא התישבו עליה יהודים, ולא צריך להזיז אף אחד כדי שנוכל להקים עליה את הקיבוץ הפלסטיני הראשון בישראל למשל. אני יכול להשתתף בהפגנה ואף להרים דגל פלסטין, אבל הקיבוצניקים ימשיכו לחיות בשלום על אדמות הכפרים הפלסטניים עליהם נבנה הקיבוץ, ואפילו לחשוב שהם בונים עולם חדש, צודק וסציאליסטי. בדואים בנגב יכולים לקבל מלגה לאוניבירסיטת בן גוריון או למכללת ספיר, אבל ימשיכו לחיות בכפרים לא מוכרים הקיימים מלפני 48, ולהיראות כפולשים לאדמות המדינה היהודית, שבמקביל מקצה עשרות דונמים למשפחה יהודית בודדת (חוות בודדים) על אותן אדמות. השיטה כמובן אינה שונה מקומץ מתנחלים שלוקח קרוואן ומרחיב אותו להתנחלות בחסות המדינה והצבא בשטחים הכבושים, כאלה יש כבר מאות אלפים. גם בתוך החברה היהודית קיים מדרג של אלה ששווים יותר ומקבלים יותר, ואלה שפחות מגיע להם, וזה בולט בהשוואה בין שטחי השיפוט של עיירות הפיתוח המזרחיות לבין הקיבוצים, אבל מי אני שאדבר גם על זה, אשאיר את הנושא לדיון בתוך הבית היהודי.
עוד מנגנון שליטה מאד דמוקרטי הוא חוק השבות שבמסגרתו כל מי שנולד יהודי, גם אם זה על אי קטן בלב ים, מקבל זכות אוטומטית על "ארץ ישראל", כי זו היא העסק המשותף בו לכל היהודים בעולם יש מניות. יש כאלה שיש להם יותר מניות, פחות מניות, כאלה שיושבים בהנהלה וכאלה שלא, אבל כולם שותפים. במקביל, לפלסטיני שנגזל רכושו, והופקעה אדמתו אין בכלל זכות לקבל ויזה כדי לבקר בארץ, לו אין מניות, זו אכן סוג של חברה שיתופית, אך ליהודים בלבד. מסביב לחוק השבות, קיימת גם תעשייה שלמה שמתוקצבת בעשרות מליוני דולרים כל שנה, ומביאה עשרות אלפי צעירים יהודים להתחבר לשורשים. לתוכנית קוראים "זכות מלידה", כמה מפתיע.
עוד לא דיברנו על מעמדם החוקי המוזר של תושבי מזרח ירושלים הפלסטינים שיש להם תעודת זהות אבל אין להם דרכון, כי ירושלים היא בירתה המאוחדת לנצח נצחים של מדינת ישראל, אבל הבעיה שחיים בה יותר מדי פלסטינים שלא ברור מה עושים אתם. עוד לא דיברנו גם על מעורבות מנגנוני הבטחון בבתי ספר ערביים, על ההתיחסות של המדינה והחברה לשפה והתרבות הערבית ועוד ועוד.
כל מה שנאמר עד כה הן פרקטיקות שנגזרות מתפיסה בסיסית אחת שהצליחה התנועה הציונית להשריש. תפיסת הצורך הקיומי במדינה שמוגדרת על בסיס אתני דתי- זו לא מדינה שיש בה רוב יהודי או יש בה זכות ליהודים לחיות, אלא כזו שהיא בבעלותם הבלעדית ומפעילה מנגנונים שונים כדי לשמר את השליטה האתנית, ולצרף עוד קבוצות שדתם יהודית לאותה קבוצה אתנית. זו לא מדינת דמוקרטית של כל אזרחיה ושני לאומיה, אלא מדינת היהודים הקיימים בה והפוטינציאליים להגר אליה. תפיסה זו מוצגת כצורך קיומי-בטחוני, בזמן שהיא זו שהובילה לעוול שנגרם לפלסטינים והביא לסכסוך שמיצר עוד ועוד אלימות ופחדים ודיבור נבוב על בטחון. תפיסה זו גם משטיחה את ההיסטוריה וקושרת את ההיסטוריה היהודית באירופה, את הגזענות כלפי יהודים ואת השואה למה שקורה היום בארץ. נרדפנו תמיד ותמיד נירדף- עובדה, כולם רוצים לחסל אותנו, לזרוק אותנו לים, ולכן אנחנו צריכים להיות חזקים, עם צבא חזק ולהראות להם עם מי יש להם עסק. השטחה זו של ההיסטוריה מתעלמת מכך שהפלסטינים לא היו אשמים בשואה, ומכך שהמהגרים היהודים התישבו על חשבונו ועל בתיו וישוביו של עם אחר שלא הולך להשלים עם זה ולהגיד תודה.
לאחר 61 שנה של עצמאות ישראלית שלא רוצה שיפריעו לה עם דרישות ללקיחת אחריות על הנכבה הפלסטינית, אנחנו מגיעים לעוד שיא חדש. מהגר רוסי שמדבר עברית עם מבטא כבד רוצה לדרוש מבני המקום המקוריים להשבע נאמנות למדינה שהוקמה על חשבונם, ליהדותה ועל הדרך גם לציונות. אך ליברמן הוא ממש לא הבעיה, הוא שיקוף ברור לסתירות הפנימיות בתפיסה הציונית החוצה הגדרות של שמאל וימין. העובדה שהצעתויו של ליברמן נראות הגיוניות לרוב הציבור בישראל, ובלתי נתפסות מחוץ לישראל, היא רק שיקוף לפרדוקס הבלתי פתיר בהגיון הציוני. בישראל השתרשה תרבות פוליטית בה נעשת אבחנה מאד ברורה בין הכיבוש, הפליטים, ומה שנקרא "ערביי ישראל". זה מאפשר לראות את ישראל כמדינה נורמלית ודמוקרטית, אמנם קצת ייחודית, לצד כמה בעיות ייחודיות שיש לפתור- הכיבוש, אפליה אזרחית של ערבים, ופליטים זה עניין מסובך מדי, רחוק מדי ותלוי בהסדר המדיני. זה מאפשר לאזרח הישראלי הליברל לחיות יחסית בשלום עם המנגנון הקולוניאלי שהוא לרוב חלק פעיל בתוכו. ובכן, קיים קשר ישיר וברור בין כל הסוגיות האלה והן כולן חלק מהדחקת האחריות על תיקון העוול שנגרם לפלסטינים דרך הפרטתו למגוון של תת סוגיות בלתי קשורות כביכול.
הכיוון אותו בחרה המנהיגות הפוליטית להתמודדות עם המצב הוא להמשיך ולהמציא עוד מנגנוני שליטה ודיכוי בדרכים יצירתיות או חסרות יצירתיות כמו במקרה של ליברמן. דרך זו מובילה להמשך התנגשות, המשך מאבק פלסטני לשחרור וקוצר רוח הולך וגובר בקרב הקהילה הבין לאומית, ומצד ארצות הברית שמתחילה לשלם ביוקר על הגיבוי הבלתי מותנה ועל הסטנדרטים הכפולים שהפעילה עד כה. זו רק שאלה של זמן לגבי כמה עוד אפשר מצד אחד לדבר על שלום ומצד שני להמשיך לגזול ולהתנחל. יחסי הכוחות והאנטרסים בעולם משתנים, ובפני ישראל ניצבת הזדמנות להגיע לפיוס אמיתי ולקחת אחריות על מעשי העבר כל עוד עדיין יש לה שליטה על הנעשה. איני אופטימי לגבי שינוי רדיקלי בתפיסה של החברה הישראלית מבפנים כרגע, הכיוון הוא הפוך, ובעצם אין לי מושג למה החלטתי לכתוב את זה לקוראים היהודים, שרובם יגיבו בשינון סדרת טיעונים צפויים מראש שחלקם קשור להצעת החלוקה, חלקן לחורבן בית שני ושובם של בעלי הבית, אחרים יתעקשו על היותם קורבן מאז ולתמיד, וכמובן תמיד ניתן לשלוף את טיעוני הטירור המנצחים. כנראה שהחברה הישראלית מתעקשת להמשיך לדבר עם עצמה ולפתח את מיומנותה בשכנוע עצמי במוסריות, נאורות ואין ברירתיות המשך השליטה והדיכוי, ולזה דואגים כל אלה שמרוויחים כלכלית או פוליטית מהמשך אי השפיות הקבועה. חשיבה הגיונית לטווח הארוך אמורה להוביל למסקנה שהדרך היחידה להפוך לחלק מהאזור עוברת בהתמודדות עם הנכבה הפלסטינית, שהיא חלק מההיסטוריה הישראלית לא פחות מהיותה חלק מההיסטוריה הפלסטינית. זו בחירה בין להמשיך להחזיק במבצר הנסמך על תמיכה אמיריקאית שהמשכיותה אינה מובטחת לטווח הארוך, לבין פתרון צודק שיבטיח את זכותם של שני העמים לחיות בארץ כשווים. היום מדינת ישראל מחזיקה בכוח, אך כדאי להתחיל לחשוב על היום בו ישתנה המאזן.