מאת עמוס הראל ואבי יששכרוף
למרות העניין הבינלאומי הנרחב והדרמה מהימים האחרונים, תוצאות הבחירות באיראן היום ישפיעו על פני המדינה האיסלאמית הרבה יותר מאשר על האזור המוטרד. תוכנית הגרעין, בכל מקרה, אינה בסכנה
כל הימור מוקדם על תוצאות הסיבוב הראשון בבחירות לנשיאות איראן, הנערך היום, גובל בטיפשות. המודיעין הישראלי יכול לחזות בביטחה רק תוצאות של מערכות בחירות בפסוודו-דמוקרטיות של העולם הערבי, כמו מצרים וסוריה, שבהן לעולם לא יירד השליט מהרף של תמיכת 99% מהמצביעים. אבל כשמדובר במדינות או יישויות שבהן התהליך קרוב יותר לדמוקרטיה אמיתית, הסיכוי לכישלון התחזיות גבוה יותר. כך קרה מתחת לאפה של ישראל, ברשות הפלסטינית לפני שלוש וחצי שנים, כשאגף המודיעין לא חזה את ניצחון החמאס בבחירות לפרלמנט (השב"כ, בעורמתו, כיסה מראש את ישבנו בתחזית של "גם וגם"). כך כנראה אירע ממש בתחילת השבוע האחרון, כשהמודיעין - כמו כל פרשן אחר באזור - לא חזה שדווקא הברית המתונה, הפרו-מערבית, תגבר על חיזבאללה בבחירות בלבנון.
ואם כך בלבנון, לא כל שכן באיראן: אלף קילומטרים מאתנו, יותר מ-70 מיליון תושבים, 46 מיליון בעלי זכות בחירה ותהליך שהיבטים מסוימים ממנו מפתיעים במידת הפתיחות שלהם. עד מוצאי שבת יתבהרו התוצאות הרשמיות - ונדמה שמוטב להמתין. כרגע זה נראה כמו קרב איתנים בין הנשיא המכהן מחמוד אחמדינג'אד, מנהיג המחנה הרדיקלי, למועמד הרפורמיסטי מיר חוסיין מוסאווי, אשר לא מן הנמנע שיחייב סיבוב שני. הנשיא צפוי ליהנות מתמיכת המנגנון הממסדי ומדחיפתו של המנהיג הרוחני העליון, עלי חמנאי. מתחרהו המתון יותר עשוי להרוויח משיעורי הצבעה גבוהים, אם אכן יהיו.
כשמדובר באיראן, אין מנוס מהקלישאה הישנה על הפיל והבעיה היהודית. ובמקרה הזה, באופן פרדוקסלי, נדמה שמנקודת מבטה של ישראל עדיף דווקא ניצחון של אחמדינג'אד. לא רק משום ש"מוטב השטן שאתה מכיר", אלא מפני שניצחון של המועמד הרפורמטור ידביק מסיכה יפה על פניהן של שאיפות הגרעין האיראניות. המומחים במערב מסכימים כיום שגם בשנות נשיאותו של מחמוד חאתמי המתון, הוסיפה התוכנית הגרעינית להתקדם. וממילא, מי שקובע באמת בסוגיית הגרעין אינו הנשיא, אלא המנהיג הרוחני. אחד מיועצי הנשיא אף הבהיר במפורש באחרונה, בראיון לסוכנות הידיעות "רויטרס", שהמנהיג הרוחני ימשיך לעצב את מדיניות הגרעין של ארצו בלי קשר לתוצאות הבחירות.
אחמדינג'אד, בהכחשת השואה וברצף הפרובוקציות הארוך שלו, משך את מרב תשומת הלב, אך נדמה שבפועל היתה השפעתו על הגרעין פחותה. יש אפילו בכירים במערכת הביטחון הישראלית השותפים לעמדתו הפומבית של ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, שטען כי בהתנהלות שנתפשה במערב כספק-מטורפת, קידם הנשיא האיראני את האינטרסים הביטחוניים של ישראל. ניצחון למוסאווי המתון יחסית עשוי לספק לאיחוד האירופי ולממשל האמריקאי לא רק נימוק נוסף להימנעות מסנקציות נוקשות כנגד איראן, אלא תירוץ לעכב את תחילת הדיאלוג הדיפלומטי בין ארה"ב לאיראן כדי לאפשר זמן הסתגלות לשלטון החדש בטהראן. בזמן הזה, ברור למדי, ימשיכו הצנטריפוגות לעבוד.
ביום שלישי, שלושה ימים בלבד לפני הבחירות, עלתה העוינות בין הקנאים לרפורמיסטים באיראן מדרגה. העיתונות האיראנית פירסמה מכתב שהעביר לה הנשיא לשעבר, האשמי רפסנג'אני, שבו תקף את חמינאי על התעלמותו מהתנהגות אחמדינג'אד. לביקורת יוצאת הדופן נלווה צליל מאיים. רפסנג'אני, שהפסיד לאחמדינג'אד בבחירות הקודמות ב-2005, כתב למנהיג העליון: "יש לצפות מכבודך... שתקבל החלטות מעשיות שיאפשרו לפתור את הבעיות הסבוכות שנוצרו".
רפסנג'אני, כיום ראש "מועצת המומחים" בת 86 החברים, הגיב להאשמות חמורות שהשמיע נגדו אחמדינג'אד שבוע קודם לכן בעימות טלוויזיוני. רפסנג'אני, טען הנשיא, סייע לקרובי משפחתו להפוך למיליארדרים. הוא כינה אותו מושחת ותיארו כ"אדון של הבובה", בכוונו לחסות שנתן רפסנג'אני למוסאווי. "אם המערכת אינה רוצה להתעמת עם תופעה מכוערת של עלבונות, שקרים והאשמות שווא, איך נוכל להחשיב עצמנו למאמיני המערכת האיסלאמית הקדושה?", כתב רפסנג'אני לחמנאי, "כבה את האש... ותימנע מהלהבות להתרומם ולהתפשט בבחירות ולאחריהן".
רפסנג'אני חושד כנראה, שחמנאי תומך במסע השמצות של הנשיא נגד כמה מראשי המשטר לשעבר, שכיום מורחקים ממוקדי הכוח. "תוכל לעצור את נביעת המעיין באמצעות דחפור בלבד", הזהיר רפסנג'אני את חמינאי. "אך כשהמים יעלו מעלה, לא תוכל לעצור אותם בעזרת שום כוח".
השתתפותם של מאות אלפי איראנים בעצרות הבחירות, חלקן סוערות למדי, מעידה על רמת עניין גבוהה של הציבור בתוצאות. ב-2005, נמנעו רבים מתומכי הרפורמיסטים מלהופיע בקלפיות, עובדה שתרמה לניצחון אחמדינג'אד. הפעם מדווחים עיתונאים מערביים השוהים בטהראן על התעוררות של המתונים, המבקשים להציל את ארצם מארבע שנים נוספות תחת הנשיא המכהן.
קשה לדעת עד כמה הרושם הזה משמעותי. בבחירות הקודמות הפתיע אחמדינג'אד את כל הפרשנים, כשגרף את הפריפריה והשכבות הנמוכות וזכה בניצחון מרשים. גם הפעם, אין לפסול באופן גורף הפתעה מצד אחד המועמדים האחרים במירוץ - יו"ר הפרלמנט לשעבר, הרפורמיסט מהדי כרובי, ומפקד משמרות המהפכה לשעבר, השמרן מוחסן ריזאי. מכל מקום, אם איש מהמועמדים לא יזכה ביותר ממחצית הקולות, ייערך סיבוב שני כעבור שבוע.
המשתתפים הצעירים בעצרות התמיכה במוסאווי מתלוננים על מצב זכויות האדם, מעמד האשה האיראנית והתנהגות הנשיא. אבל הסוגייה הבוערת באמת של הבחירות היתה הכלכלה. אחמדינג'אד ניצח בפעם הקודמת על גב קמפיין שהבטיח שגשוג וצמיחה להמונים. ייתכן שהאכזבה מהידרדרות הכלכלה (23.6% אינפלציה בחודש שעבר, 17% אבטלה), תקשה עליו לנצח בבחירות היום. בכל מקרה, צריך לזכור שארבעת המועמדים הם "בניה של המהפכה", שחלוקים ביניהם בסוגיות רבות, אך תומכים כולם בהמשך תוכנית הגרעין.
אם לשפוט לפי התנהלות ממשל אובמה עד עתה במערכה הראשונה, נגד הגרעין הצפון קוריאני, נדמה שישראל אינה צריכה לטפח יותר מדי תקוות לקשיחות אמריקאית בדיאלוג מול איראן. פיונגיאנג הוסיפה להתגרות השבוע במערב, עד כדי איום בשיגור טילים גרעיניים. תגובת ואשינגטון התמצתה, בשלב זה, בהצהרה של שר ההגנה רוברט גייטס בדבר היכולת האמריקאית ליירוט טילים ובדיבורים על החרפת הסנקציות של מועצת הביטחון.
הדיווחים הראשונים מפסגת אובמה-נתניהו בחודש שעבר שידרו שביעות רצון של ראש הממשלה מעמדת נשיא ארה"ב בעניין הגרעין. בישראל, ברגעיה האופטימיים, מזכירים את פגיעותה של איראן לסנקציות כלכליות ואת יכולתו המשוערת של ברק אובמה לגייס תמיכה מצד רוסיה וסין. אבל כישלון אמריקאי בבלימת התוכנית האיראנית לא ישפיע רק על מידת האיום הנשקפת לישראל. הוא גם יסמל את תחילתו של מירוץ חימוש אזורי, שבסופו גם כמה מדינות ערביות יצטיידו בגרעין, בניסיון נואש להגיע לאיזון מול ההגמוניה האיראנית.
מדברים אובמית
שבוע לאחר הנאום ההיסטורי של אובמה באוניברסיטה בקהיר, מוקדם עדיין לקבוע מה תהיה השפעתו בטווח הארוך. בינתיים, יכולה ואשינגטון לרשום לעצמה בסיפוק את תוצאות הבחירות בלבנון - ולהתרשם שמנהיגים שונים באזור, ביניהם אפילו פעילי טרור, עושים מאמץ מופגן להראות שהפנימו את עולם המושגים של הנשיא האמריקאי.
ראש הקואליציה המתונה בלבנון, סעד א-דין אל-חרירי, הצהיר שארצו תדבק ביוזמת השלום הערבית מול ישראל והקפיד להחניף לאמריקאים. "נקודת המפנה המשמעותית תלויה במה שארה"ב תעשה. יש לה תפקיד מכריע במשחק. אם תשחק אותו נכון, יהיה לנו שלום באזור", אמר חרירי. אפילו חאלד משעל מהחמאס, שוחר שלום ידוע, אמר השבוע בעת ביקור בקהיר כי ארגונו יהיה "גורם חיובי בתהליך השלום ויתמוך בפתרון הוגן לעם הפלסטיני".
אובמה, הוסיף משעל, מדבר ב"שפה חדשה". הוא שיבח את הלחץ שמפעיל הממשל על ישראל להפסיק את הבנייה בהתנחלויות ושב והגדיר את ישראל כ"מכשול לשלום, כפי שכולם יודעים". בדברים הללו אין חידוש מסעיר. החמאס טורח, מפעם לפעם, להשמיע מסרים מתונים יותר לאוזניים מערביות. החשיבות היא בעיקר בתגובות שיעוררו: כשוואשינגטון מנהלת קטטה מתוקשרת עם ירושלים, הקהילה הבינלאומית נוטה להביט בחיוב על הצהרות פרגמטיות לכאורה של משעל.
לפחות באגף המרכזי והשמאלי של ממשלת נתניהו, מתגבשת ההכרה כי ראש הממשלה שגה כשלא הקדים להצהיר שהתחייבויות הממשלות הקודמות, ובמשתמע רעיון שני המדינות לשני העמים, מקובלות עליו. מחרתיים, בנאומו המדיני באוניברסיטת בר-אילן, יתברר עד כמה מיטיב נתניהו לחלץ את עצמו מהמלכודת שאליה פסע בנחישות כה רבה.
באמצע השבוע ירדו לנגב נתניהו ושר הביטחון שלו, אהוד ברק, לצפות בתרגיל מסכם של קורס הקצינים מבה"ד 1. הטנקים והמסוקים היו תפאורה משונה במקצת להצהרות שלום - ונתניהו אמנם בחר להתמקד כתחליף בנוסטלגיה, מאולצת משהו, לריח החנ"מ (חומר נפץ מרסק). אכן, אין כמו ריח הנפל"ם על הבוקר.
לאנשים שצפו בו מן הצד בדרום, נראה נתניהו לחוץ מהרגיל. ספק אם כך שיער לעצמו את חודשיו הראשונים בתפקיד שאליו כה השתדל לחזור במשך עשר שנים. אבל כרגע הוא תקוע עם משבר חסר תקדים כמעט מול הממשל האמריקאי, עם לשכה בלתי מתפקדת ותחת איומים בוטים של המתנחלים. ברק, שמצליח לרסן את יצרו ולפרגן לראש הממשלה שלו כבר חודשיים, הסביר השבוע לחברי "המועצה לשלום וביטחון" שעל ישראל לברך ולהשתתף במאמצים להסדר אזורי ושהיא עדיין נהנית מתמיכה אמריקאית עמוקה בסוגיות ביטחוניות.
אם יחליט נתניהו להפתיע ולפתוח במו"מ מדיני משמעותי עם הפלסטינים, ובעיקר עם הסורים, ימצא לצדו לא רק את ברק, אלא גם את המטה הכללי של צה"ל. חוות הדעת המקצועית של המטכ"ל ברורה למדי - והושמעה לראש הממשלה עם כניסתו לתפקיד: האיומים על ישראל מטרידים, אבל דווקא בעת הזו נוצרות גם הזדמנויות. יש חלון זמנים קצר שבו מתלכדים האינטרסים של ישראל והמדינות הערביות המתונות באזור ומאפשרים אולי גם קידום מהלכי שלום. כעת, זו ישראל שצריכה להחליט מה האינטרס הביטחוני האמיתי שלה - ולפעול בהתאם.