06.09.2009]
בימים האחרונים פורסמו ב-YNETשני מאמרים בנושא שחשבתי שכבר נעלם מן העולם, הצדקת אפלייתן של נשים. אחד, על ידי אישה שתוארה: "בעלים ומנכ"ל" בית-הספר להצלחה בעבודה" ו"אורית-קלייר ארזי יועצים", יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית", והשני, על ידי מנהל כספים בחברה תעשייתית. שני אלה צנחו אלינו מזמן אחר שבו מקומה של האישה בבית בעיקר אם היא, חס וחלילה, אימא לילדים, או אם היא פשוט אישה בגיל המסוכן בו היא עלולה להיות בהיריון.
מזמן לא קראתי צירוף כזה של איוולת, בורות ופרימיטיביות. כמו שנהוג במקומותינו הם מבטאים תפיסה שהמעסיקים הם המסכנים בחברה הישראלית וכולם עומדים עליהם לכלותם בעיקר עובדות שתפקידן העיקרי בחיים הוא לעבוד על המעסיק שלהן ולנצל אותו. לדעתם המעסיקים הם אלו העומדים בפרץ ובזכותם בכלל יש עבודה והכלכלה מתפתחת. במחשבה שנייה, למה שלא יחשבו כך? יש להם מוריי דרך רבים בחברה הישראלית. למשל, אוריאל לין שנזעק כל פעם שלדעתו יש שינוי, אפילו מזערי, ביכולת של עובדים לממש את זכויותיהם. ולא רק הוא גם אחרים שבשבילם יש אקס טריטוריה שבה זכויות הקניין של המעסיקים גוברות על כל הזכויות האחרות של עובדים ובעיקר של עובדות.
לא הייתי מתייחס לשני מאמרים אלו אם לא הייתי חושב שהם מבטאים הלך רוח בקרב מעסיקים רבים בישראל נשים כגברים שלא למדו מספיק והפנימו תפיסת עולם שבה לעסקים אין תפקיד אלא להעשיר את מחזיקי המניות או הבעלים של העסק. עסקים אינם חלק מן החברה בכלל אלא מכשיר בידי המעטים שנועד לנצל את הרבים בטענה שזהו סדר העולם ואין בלתו.
זכור לי מקרה שבו סטודנטית שלימדתי ספרה לי שבקורות החיים שלה לא ציינה שיש לה ילדים קטנים, כאשר הגיעה לראיון נשאלה בנושא וענתה שאכן יש לה ילדים. בהמשך נשאלה למה לא דיווחה על כך מראש ותשובתה נוסחה כשאלה: "אם הייתי כותבת זאת האם הייתם מזמינים אותי לראיון?" התשובה שניתנה לה הייתה לא.
החשיבה שעובד או עובדת אמורים להיות נוכחים פיזית ונפשית כל הזמן בעבודה גם היא די מיוחדת לישראל, הבעלות אינה רק על העסק, לא רק על חלק מזמנו של עובד או עובדת אלא, באימפריאליזם הטיפוסי בישראל, על כל הזמן של המכונה כמו של העובד. בכך הופכים יחסי ההעסקה ליחסי בעלות לא רק על כוח העבודה אלא על העובד והעובדת עצמם.
נשים וגברים כאחת צריכות וצריכים לומר בלשון הברורה ביותר למעסיקים הנאורים שלנו שעבודה היא רק חלק מחייהם ולכן לא יהיו מוכנים לעבוד יותר משמונה שעות ליום, אלא במצבים מיוחדים. כאשר יבינו מעסיקים את הדבר הפשוט הזה יוכלו אלה שממש משוגעים לעבודה לעבוד יותר. אבל כאשר כוחם של מעסיקים, גם הבכיינים שבהם בשיאו, אין סיכוי שזה יקרה ללא פעולה קולקטיבית של עובדים. בינתיים חשוב לדאוג שמעסיקם מפלים יענשו בכל חומר הדין. כי אפליה בישראל לא מתחילה ולא נגמרת במקום העבודה היא רק מתעצמת שם.