يجب ان ننسى- قصة ليوم الذكرى -بقلم داوود ليفي

הם צומחים אי שם במרכז אסיה, אולי זה מעיין שמטפטף אותם על אבן כמו הטיפות שגרמו לעקיבה להתחיל ללמוד בגיל ארבעים. רכובים על סוסים ועשויים לבלי חת. מידי כמה מאות שנה הם מתרבים, עוצמים במאוד מאוד ויוצאים לכבוש את העולם. הונים, כוזרים, מונגולים ואחרים. מי יודע אולי אפילו גויי הים משם באו? אתם ראיתם בוודאי את הסרט על ג'ינגיס חאן או מרקו פולו, ראיתם את כובע הפרווה העגול, את החץ הנורה לאחור בעוד הלוחמים ברכיבה מהירה מבצעים את טכסיס הנסיגה המדומה המפורסמת. ולפעמים הם מקימים ממלכות גדולות ומפורסמות, לפעמים הם לומדים את דרכי הנכבשים, שכן מהירות סוסיהם פורסת בפניהם מרחב עצום והלב גם אם חמוץ הוא מדם עשוי לעיתים להשתאות.

אני הכרתי אותם בירושלים במאה שערים, את הסוסים נטשו מכבר, נשארו רק הגרביים הלבנות וכובע הפרווה העגול. אותם אני אומר זה קצת מוגזם פגשתי את בערלה, בימי האוניברסיטה התנדבתי בהילל עמותה לעזרה לעוזבי החברה החרדית. הוא היה כבן שבע עשרה ומלא סקרנות, הוא רצה לראות סרטים וטלביזיה ולקרוא, בעיקר סיפורי הרפתקאות, מבטו היה ממוקד תמיד מעבר אליך, והוא אמר לי שהוא יתגייס לצבא. ניסיתי להניא אותו אך הוא התעקש, זו הדרך היחידה, הוא אמר, לעזוב אותם.

איברהים נולד אי שם בדרום ערב, הנדודים החלו ביום השני לחייו ככה הוא חשב אלא שלמעשה הם לא פסקו מתחילת הימים. שכן בשפה השמית העתיקה לא נוצרה עדיין המילה "בית" היה רק אוהל שאפשר לפרק בשלוש שעות לטעון אותו על החמורים ולהמשיך למקום בו יש עשב עבור הצאן. אלא שגיל הילדות הביא אותו לשוליהם של מקומות ישוב, אמור ומואב שומר ומצריים והוא למד את טעמו המשחית של הלחם. את שמן הזית שהחליק בשפתו עיצורים חדשים ואת היין בכוסות החרס הגסים. הוא שמר על חלק ממנהגי הנדודים למרות שמידי פעם התפתה לשלוח את ידו במלאכת האדמה המאוסה, הוא לא פסק מלמול בניו הזכרים גם אם הוסיף אלים חדשים וביקר במקדשים של אחיו שיצאו לפניו את המדבר. הוא נשאר בגב ההר וראה את ערי החוף העשירות המלאות בפיגולים ושיקוצים. יום אחד הקים הוא ממלכה אסף את סיפורי אבותיו ושכניו והוסיף כהנה וכהנה מיד דמיונו ומהרהורי ליבו. הזניח את אלוהי האבות הישנים ובחר בעגל יהוה להיות לו אל ראשי, אחד ואז גם יחיד. הוא הצמיד את הספר לליבו בחזקה שעלו כובשים מדרום ומצפון ממערב. אלו שהחריבו את בתי תפילתו, שלקחו את דתו ועשאוה פלסתר. עד שבאו אחים חדשים מן המדבר, מאמינים כמוהו באל אחד ללא שיתוף וללא שילושים, ללא פסלים וללא מסכות. הוא חיבק אותם ונשם לרווחה.

Ne me quitte pas Il faut oublier Tout peut s'oublier אל תעזבי אותי צריך לשכוח את כל מה שאפשר לשכוח שר ז'ק ברל.

פעם שבאתי לבקר את ברלה בבסיס הוא סיפר לי על טקס יום הזיכרון. זה פשוט נורא. אתה צריך לעמוד ככה ליד תל קטן וזר פרחים שעה. בלי לזוז. בבית הכנסת היינו מתפללים לאל אפילו אם הוא רק רוח ודמיונות. לפחות אתה אומר משהו מבקש ממנו משהו. כאן אתה עומד סתם בצורה תפלה, בלי שום מטרה סבירה, למי זה עוזר הדום הזה? והגב כואב נורא. אם איהרג תגיד להם שלא יעמדו בשבילי.

ברלה, אמרתי לו, יותר טוב שתזהר לא למות. אין לי קשרים במשרד הביטחון. אם אומר להם לא לעמוד דום לזכרך הם לא יקשיבו לי.

Je ferai un domaine Ou l'amour sera roi Ou l'amour sera loi Ou tu seras reine

שאברהים סיפר לי על החלום לקנות אופנוע ולנסוע במרחבים שאין להם סוף, הודו אוסטרליה אולי מקסיקו. זה היה שלמדתי אנגלית במחנה הפליטים. הזהרתי את אברהים מהסכנות ברכיבה ממושכת על אופנוע. ספרתי לו על חבר שנהרג בתאונה בעיר. למה לא טנדר? זה הרבה יותר בטוח!

Moi je t'offrirai Des perles de pluie Venues de pays Ou il ne pleut pas

איברהים וברלה שכבו יחד בשלולית של דם. הם לא ידעו של מי הדם, שניהם היו מרוסקים. הם התגוששו בשווקים, רבו בתוך מטעי הזיתים. זרקו אחד בשני אש, גפרית, ברזל וזכוכית מתוך רכבי ברזל ופינות רחוב מכוסות שיחים עקשניים. אבל הם לא רצו עוד להיפרד. ברלה לא יזכה לקנות לעצמו טלביזיה לעצמו בה הוא יוכל לראות סרטים מבוקר עד ערב. איברהים וויתר עם הדם שאזל ממנו על חלום האופנוע. אבל להיפרד הם לא רצו יותר. המלחמה שלהם נגמרה כבר. רק סיפור סיפרו עיניהם אחד לשני ללא מילים. סיפור על ערגה ונדודים, על חיבה קנאה ורגעים של חמלה נדירים כמו אשל במדבר.